פסק-דין בתיק ע"א 9488/06

1.         ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) מיום 26.7.2006 בת.א. 9103/02. בפסק הדין נפסקו למערער - המשיב בערעור שכנגד (להלן: "המערער"), יליד 15.1.1932, פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), בגין פגיעתו בתאונת דרכים ביום 1.1.1999 (להלן: "התאונה").

2.         בית משפט קמא מינה שני מומחים ליתן חוות דעת רפואית בעניינו של המערער. בתחום האורטופדי קבע המומחה, ד"ר י' ליטוין, נכות צמיתה בשיעור 30% בגין קשיון לא נוח של הקרסול השמאלי, ו-5% נכות צמיתה בגין חוסר תנועות באצבעות רגל שמאל. המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר י' גולן, קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בעור הקרסול. 

3.         בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדותו של המערער, שהגיש תצהיר עדות ראשית ונספחים שונים, ועיין בסיכומי הצדדים, פסק למערער פיצויים בסך כולל של 464,785 ש"ח לפי הפירוט הבא: כאב וסבל - 69,650 ש"ח; הפסדי שכר לעבר -     165,938 ש"ח; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 189,197 ש"ח; הוצאות רפואיות - 5,000 ש"ח; הוצאות ניידות לעבר ולעתיד - 25,000 ש"ח; הוצאות לרכישת אביזרים - 10,000 ש"ח. כן חייב את המשיבה לשלם למערער אגרת בית משפט ושכר-טרחת עורך-דין.

4.         ערעורו של המערער מופנה נגד מיעוט הפיצויים שנפסקו לו בכל ראשי הנזק - עזרה וסיעוד, הפסדי הכנסה וכושר הכנסה, ניידות, אביזרים, הוצאות רפואיות וכאב וסבל.

5.         ערעורה של המשיבה - המערערת שכנגד (להלן: "המשיבה") מוסב על גובה הפיצויים שנפסקו למערער בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד, הפיצויים בגין הוצאות רפואיות, הפיצויים בגין הוצאות לניידות לעבר ולעתיד וההוצאות לרכישת אביזרים, וכן על כך שבית משפט קמא לא ערך ניכוי רעיוני של הסכומים להם היה זכאי המערער לו פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי בענף הסיעוד.

6.         עיינו עיין היטב בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידי הצדדים, בתיקי המוצגים ובפסק דינו של בית משפט קמא, וכן נתנו דעתנו לטענות בעל-פה שטענו ב"כ הצדדים לפנינו. מסקנתנו היא, כי דין שני הערעורים להידחות. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס ומנומק כדבעי ולא מצאנו להתערב במסקנותיו. נבאר בתמצית.

7.         כאב וסבל. בקביעת הפיצוי בראש נזק זה מנה בית משפט קמא 45 ימי אשפוז של המערער בבית החולים כטענת המשיבה בסיכומיה. לשיטתו של ב"כ המערער היה המערער מאושפז במשך 68 ימים ולפיכך זכאי הוא לפיצוי לפי מניין ימים אלה ולא כקביעתו של בית משפט קמא.

            מעיון בתיק המוצגים של המערער עולה, כי המערער היה מאושפז ארבע פעמים, למשך מספר ימים בכל פעם, ממועד התאונה ועד ליום 17.6.99. המחלוקת בין הצדדים נסבה לאשפוזו החמישי של התובע מיום 18.11.99. בתעודת השחרור (מסמך ז' בתיק המוצגים) נכתב, כי המערער התקבל לבית החולים ביום 18.11.99 ושוחרר ביום 23.12.99. הוספו שם המילים: "חופש באמצע", בלא שפורט אורכו של חופש זה. בעמוד השני לתעודת השחרור נאמר כך : "מהלך - ביום 21.11.99 בהרדמה אזורית בוצעה הטריה והוצאת מתכת... החולה יצא לחופש בביתו וקיבל טיפול ממושך... בתאריך 19.12.99 בהרדמה כללית בוצעה הטריה... טופל במשך 4 ימים...". מעיון בדברים אלו ברור, כי המערער לא היה מאושפז בבית החולים מלוא התקופה הנקובה בכותרתה של תעודת השחרור, אלא שהה בחופשה בביתו. לא עולה במדויק כמה ימים שהה המערער בבית החולים וכמה בביתו. במצב דברים זה, היה מוטל על המערער הנטל להוכיח את מספר ימי האשפוז, והוא לא הרימו. נציין, כי בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 11) הצהיר המערער לקונית, כי אושפז ביום 18.11.99 ושוחרר מבית החולים ביום 23.12.99, בלא שציין כלל כי במשך ימים שהה בחופשה בביתו. עוד נוסיף, כי למערער לא היה כל קושי להרמת נטל זה לו היה ממציא לבית המשפט גיליונות של ימי האשפוז, או אישור מבית החולים בדבר ימי האשפוז בפועל. המצאת תעודת שחרור בלבד, הכוללת קביעה כי המערער היה בחופשה מאשפוז, בלא ציון מספר הימים, ובקשה למניין מלוא התקופה במניינם של ימי האשפוז לצורך פיצוי בראש נזק של כאב וסבל איננה מספקת.

            המערער זכאי לפיצוי בגין ימי אשפוז ממש שאינם כוללים חופשה בביתו, גם אם במהלך החופשה קיבל טיפול רפואי בביתו, טיפול שטיבו לא הובהר, משנמנע המערער לפרט בתצהירו כי בתקופה זו שהה בביתו. לפיכך, לא מצאנו כי טעה בית משפט קמא במנין ימי האשפוז לצורך קביעת הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל, ורשאי היה לערוך הערכה למספר הימים בהם שהה המערער בפועל באשפוז בבית החולים, כפי שכנראה עשה, אף שלא מצא לנכון להתייחס לכך בפסק דינו.

8.         הפסדי שכר לעבר ולעתיד. המערער מלין על כי בפסק הדין לא שוערכו הפסדי ההכנסה מיום התאונה ועד פסיקתם, כי לא הוספה ריבית מאמצע התקופה, כי הפסדי ההכנסה שנקבעו נמוכים מאוד לעומת הפסדי ההכנסה בפועל, כי לא נפסקו הפסדי הכנסה מלאים למלוא התקופה מאז התאונה ועד למועד מתן פסק הדין, וכי לא נפסקו פיצויים בגין הפסדי הכנסה לעתיד למשך תוחלת חייו של המערער.

            בפסק דינו קבע בית משפט קמא, כי הכנסתו השנתית של המערער עובר לתאונה, לצורך חישוב הפיצויים לפי החוק, לאחר ניכוי מס, היא בשיעור של 58,500 ש"ח. למסקנה זו הגיע לאחר שקבע כי המערער הצליח להוכיח רק מקצת טענותיו לגובה הכנסתו השנתית, משסמך המערער על עדותו בלבד ונמנע מהבאת ראיות שלכאורה לא היתה כל מניעה מצידו להמציאן. לעומת זאת, קיבל בית משפט קמא את גרסתו של המערער להכנסתו השנתית הממוצעת לאחר התאונה, וקבע, כי הפסד השתכרותו השנתי של המערער כתוצאה מהתאונה הינו בסך של 21,000 ש"ח, למשך שלוש שנים ממועד התאונה ועד סוף שנת 2001, עד הגיע התובע לגיל 70. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בשים לב לגילו של המערער, עיסוקו ופגיעותיו בשל התאונה, תוחלת חיי עבודתו של המערער אלמלא התאונה היתה למשך שלוש שנים נוספות ועד הגיע המערער לגיל 73. על יסוד כל אלה נקבע, כי יש לפצות את המערער על פי שיעור הגריעה בפועל של הכנסותיו עובר לתאונה למשך 6 שנים, לפי הפסד הכנסה שנתי של 21,000 ש"ח, "ובסך משוערך של 165,938 ש"ח".

            אין מקום לקבל טענותיו של המערער. בית משפט קמא בחן בפסק דינו באריכות וביסודיות, על יסוד חומר הראיות שהיה לפניו, את מכלול טענותיו של המערער לעניין הפסד הכנסותיו כתוצאה מהתאונה, ולא מצאנו כי נפלה טעות כלשהי, או כי יש מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו, הן לעניין גובה הכנסותיו של המערער עובר לתאונה, והן לעניין שיעור הגריעה מההכנסה עקב התאונה, שהתבסס על הגריעה בפועל בשל מומו של המערער (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית-2003), כרך א', עמ' 55 ואילך; שם, עמ' 405 ואילך). אמנם, לדעתנו, טוב היה עושה בית המשפט לו ציין כיצד ערך את שערוך ההפסד מ-126,000 ש"ח              (6 X 21,000 ש"ח) לסך של 165,938 ש"ח, שאותם פסק למערער, אולם בטענה בעלמא של ב"כ המערער, כי בית המשפט לא שיערך הסכום ולא הוסיף ריבית מאמצע התקופה, לא די, משלא טרח לצרף לעיקרי טיעונו ובטענותיו לפנינו חישוב המוביל לסכום גבוה יותר שנפסק. על כן, דינן של טענות אלה להידחות.

            גם בטענות המערער לעניין תוחלת חיי עבודתו לא מצאנו ממש. בית משפט קמא קבע פיצוי עד הגיע המערער לגיל 73, וציין, כי אינו מקבל את טענת המערער לפיה יצא ממעגל העבודה בשנת 2002 לחלוטין, בשל התאונה, לאחר שנמצא כי משך שלוש שנים לאחר התאונה חזר למעגל העבודה, אם כי בהיקף קטן יותר, בשל מומו. מסקנה זו, לאור הראיות שבאו לפני בית משפט קמא, הינה סבירה והגיונית ואנו מאמצים אותה.

9.         עזרת הזולת לעבר ולעתיד. שני הצדדים הלינו על פסיקתו של בית משפט קמא בראש נזק זה. המערער על מיעוט הפיצוי והמשיבה על גובהו.       

            בית משפט קמא, לאחר שבחן את האמור בתצהירו של המערער ובעדותו לפניו, ומשום שהמערער נמנע מלזמן לעדות את אלה שטען שסייעו בידו מאז התאונה - בנותיו, רעייתו ועוזרת שנשכרה לשם כך - פסק למערער פיצוי בשיעור של 2,000 ש"ח לחודש בגין עזרת הזולת למשך 12 החודשים שבסמוך לאחר התאונה, וסך של         750 ש"ח לחודש מאותו מועד ועד לתוחלת חייו של המערער. הסכום שנפסק בגין העבר, משוערך ליום מתן פסק הדין, עמד על סך של 108,197 ש"ח, ולעתיד, לאחר היוון, על סך של 81,000 ש"ח.

            דינן של טענות הצדדים להידחות. כאמור, עדותו של המערער היתה עדות יחידה בדבר הסיוע שהוענק לו על ידי בנות משפחתו, אף כי יש להניח כי אכן נזקק לסיוע בהתחשב במגבלותיו לאחר התאונה. נוסיף ונציין, כי לתצהיר עדותו הראשית צירף המערער דו"ח שהעביר למוסד לביטוח לאומי בדבר העסקת עובדת לתקופה שמיום 1.1.2001 ועד ליום 6.12.2001 בלבד, ולא מעבר לכך. תחילתה של תקופה זו הינה שנתיים לאחר אירוע התאונה, לאחר שהמערער עבר את התקופה הקשה ביותר שלאחר התאונה. לא צורף כל מסמך נוסף בדבר העסקה בשכר מעבר לתקופה זו, אף שהמערער העיד על כך בחקירתו הנגדית (פר' עמ' 7, ש' 6-11). במצב דברים זה איננו סבורים כי טעה בית המשפט או כי יש להתערב בקביעותיו לעניין גובה הפיצוי בראש זה.

10.       ניידות. בית משפט קמא פסק למערער בגין הוצאות ניידות לעבר סך של 15,000 ש"ח, בגין הצורך המוגבר להיזקק לשירותי ניידות בסמוך לאחר התאונה ובתקופה שלאחריה, ולעתיד סך של 10,000 ש"ח. המערער סבור כי בית משפט קמא המעיט בפיצוי והמשיבה סבורה כי קיימת הפרזה בסכומים אלה.

המערער נבדק על ידי המומחה בתחום האורטופדי באמצע שנת 2003, כארבע שנים ומחצה לאחר התאונה (מועד הבדיקה ומועד עריכת חוות הדעת לא צויינו על ידי ד"ר ליטוין בחוות דעתו). בחוות הדעת נאמר, כי המערער הולך עם צליעה על רגל שמאל, קרסול מאוד מעובה, קיצור רגל בכ-2.5 ס"מ ואין שום תנועות בקרסול שמאל לעומת טווחי תנועות מלאים ורגילים בקרסול ימין. גם תנועות אצבעות כף רגל שמאל מוגבלות. כן קיים חוסר תחושה של קדמת הקרסול וגב כף הרגל כולה. צילומי הרנטגן מדגימים הרס מוחלט ומלא של מפרק הקרסול. גם העמדה של הקרסול אינה תקינה. ברי, כי במומו זה של המערער ניידותו מוגבלת, ודבריו בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 26), כי הוא מתקשה לנהוג, והינו מתנייד על פי רוב  במוניות, או ברכבם ובסיועם של בני המשפחה, הינם סבירים.

למול דברים אלה, יש להציב את העובדה, כי בני משפחתו של המערער לא זומנו על ידו להעיד לתמיכה בדבריו, כי לתצהירו לא צורפה אף לא קבלה אחת בגין נסיעה במונית, על אף שלכאורה לא היתה מניעה לעשות כן, מה גם שהמדובר ב"נזק מיוחד" וחובת ההוכחה מוטלת על המערער. עוד נפנה לכך, כי בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 24) הצהיר המערער, כי בידו "קבלות רבות בגין נסיעות במוניות, אשר יוגשו על ידי לבית המשפט במועד הדיון", אך לא עשה כן. נדגיש גם, כי בכתב התביעה, שהוגש ביום 29.8.02, למעלה משלוש שנים וחצי ממועד התאונה, תבע המערער בגין "הוצאות רפואיות עד כה, כולל נסיעות לשם כך" -           10,000 ש"ח". הא ותו לא. משמע, כי במועד הגשת תביעתו בבית משפט קמא, גילה המערער דעתו, כי הוצאותיו לעניין ניידות היו מעטות יחסית. במצב דברים זה, דומה כי פסיקתו של בית משפט קמא להוצאות ניידות על דרך האומדן לעבר הינה גבוהה במידת מה, אם כי נושא זה אוזן במיעוט הסכום שנפסק לעתיד. על כל פנים, בנסיבות שפורטו, אין בשני הסכומים שנפסקו משום להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור (השווה: ע"א 1164/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון, תק-על 2005(3) 1492 (2005)).